הספד שלי באזכרה בסוף "השיבעה"
/ סןלי נקש
בדמי ימיה מתה אימי...
משפט שכרסם בי בימי השבעה, בצעירותי השתתפתי בהצגה וזה היה משפט הפתיחה שלי, והנה לימים הפך המשפט לאמיתי ונכון עבורי.
אנחנו עומדים וניצבים מעל קברך הטרי מרוכני ראש על לכתך בטרם עת, אמא שלי היפה, התוססת, האופטימית, הפעלתנית והמושלמת עם התשוקה והאהבה הענקית לחיים, אוהבת כל אדם.
הכוחות הנפשיים והפיסיים להתמודדות קשה במחלת הסרטן לבסוף הכריעו אותך,
שנים ארוכות וכואבות בהן התהלכת בכאב עצום, נלחמת ולא וויתרת, ניסית כל טיפול, התייעצת עם כל רופא אפשרי, נסעת לכל מקום בלי להתייאש, תמיד עם רצון וחיוך, למרות חוסר האונים מול עוצמת המחלה, בכך שימשת לנו כמודל לנחישות ואופטימיות אין קץ.
הלב בוכה והמילים נעתקות מעוצמת הכאב, אני נזכרת שבפעם האחרונה שדיברת כששאלנו אותך אם זה בסדר מצידך שיבואו לבקר? חזרת שוב ושוב על המילים "הכל פתוח" הכל פתוח,
כל כך אפיין אותך הצורך בקרבתם של אנשים, גילוי הלב והפתיחות למרות גופך החולה שהפך לך לאויב אכזר,
זה מזכיר לי שלאחרונה אף שינית את שיר ההמתנה בצלצול הטלפון שלך לשיר עם מילים אופטימיות "
הכל פתוח עוד לא מאוחר
מצב הרוח ישתפר מחר
זה יתכן, זה אפשרי -
כל עוד אנחנו כאן שרים
החוזק שהיה טבוע בך והצורך לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ראויים להערצה ואני סוגדת לך על כך.
אני שמחה שזכינו לאמא כמוך, אני שמחה שזכינו לטפל בך ולסייע לך בימייך האחרונים, וידינו האוהבות אותך, הן אלו שנגעו בך ולא ידי הרופאים והאחיות, אני שמחה שזכינו למבט האחרון מעינייך כשאת יודעת שאנו סביבך עוטפים אותך באהבה לפני שליבך נדם, אני שמחה שפנייך ניראו מחויכים בלכתך.
תמיד אמרת שאני מזכירה לך אותך, שאני דומה לך ושאת מכירה את הראש שלי, אני מאחלת לעצמי להיות חזקה כמוך, מלאת תבונה, יודעת לייעץ ולכוון תמיד, בכל זמן ובכל מצב ובכל דבר ועניין, מלאת שימחת חיים ואוהבת כל אדם כמו שאת היית.
לכי לך לדרכך ונוחי על משכבך בשלום
לא לפני שנבטיח לך כולנו שנקיים את שצווית והנחלת לנו
בחייך מידי יום, להיות האחד עם ולמען השני,
לשמור על אבא, על אחדות המשפחה ועל הערכים
ולהיות לך ממשיכי דרך כפי שהיית את בעודך בחיים
לעולם אוהב אותך ולעולם לא אשכח אותך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
לקריאה
סגור
